איך ידעו שהקול יהי’ “קיים לעולם”? | פרשת ואתחנן פנינה יומית

איך ידעו שהקול יהי’ “קיים לעולם”? | פרשת ואתחנן פנינה יומית

בפרשתנו ואתחנן נאמר בנוגע לקול של מתן תורה “את הדברים האלה דבר ה’ גו’ קול גדול ולא יסף” (ה, יט). ומפרש רש”י “ולא יסף – מתרגמינן ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם”.

והנה, בפשטות כוונת הכתוב אינה שבני ישראל האמינו שזהו קול שיהי’ קיים לעולם, אלא שראו והרגישו בקול זה שהוא קול כזה ש”קיים לעולם”.

ולכאורה אינו מובן, הרי הן אמת שעברו ריבוי שנים לאחרי מתן תורה, ועדיין הקול הוא בתקפו – אבל עדיין אין זה מוכיח שגם לאחרי זמן לא יפסק הקול, ובוודאי שברגע דמתן תורה לא יכלו לדעת מה יהי’ מצב הקול לאחרי כן, ואם כן, כיצד קראו לקול זה בזמן מתן תורה “קול גדול ולא יסף”?

אלא, שפירוש קול ש”לא פסק” אינו רק שהקול אינו נפסק, ונמשך לאחרי זמן, אלא שגם ברגע זה עצמו רואים שהוא קול שאינו מוגבל, ואין בו הגבלות שבקול רגיל. וכאשר רואים שאין הגבלות בקול זה, הרי במילא מובן שהוא קול ש”לא פסק”, שלא יהי’ לו הפסק בזמן, כי כבר עתה אין בקול זה הגבלות.

וזהו שבמתן תורה ידעו כבר שיהי’ קול זה “קיים לעולם”, שהרי גדר הקול הוא שבא בשמיעה דווקא. וכיון שבמתן תורה היו “רואין את הנשמע” (מכילתא ופרש”י יתרו כ, טו), הרי זה מורה שקול זה הוא בלתי מוגבל, וכבר מובן שאין בו גם שאר ההגבלות של קול. ולכן ידעו כבר ברגע של מתן תורה שקול זה יהי’ “קיים לעולם” והוא קול ש”לא פסק”.

(ע”פ תורת מנחם חל”ט עמ’ 281)

השאר תגובה